רגע, מסכימה שזה נשמע כזו קלישאה… פשוט משפט כמו כולם, מציק. אני יודעת, אך תחשבי שלשכפל התנהלות שאנחנו לא מרוצות ממנה בבית זה לא שונה מלשרוף את הפסטה בארוחת צהרים.

נכון שלכעוס על הילדים זה מתסכל. זה חונק לשאוף על בית מהחלומות

ולחיות ביום יום רגעים שהם ההפך מאלה שחלמנו.

אז נפשט את התופעה הזו שעלולה לקרות אצל כולן. (כן, כולן!)

שיחות טלפון שנכנסות אליך

כשאת באה לבשל פסטה, ברור שאת מתכננת להכין את הפסטה בנקודת הבישול שאוהבים אצלך: פסטה אל דנטה או פסטה רכה יותר.

ואם את כבר יודעת אבל פתאום נכנס לך טלפון, למשל, את עלולה לפספס את עיתוי הזהב להפסיק את הבישול. מסכימה?

זה לא בכוונה! לא רצית שזה יקרה, לא חשבת, לא דמיינת… אבל זה קרה.

ואם פעם אחרת, תכיני פסטה לארוחת צהרים שוב ולא תהיי מודעת ששיחות טלפון מסיחות את דעתך זה עלול לקרות שוב. נכון?

כדי שיצא לך תמיד טוב

אז אם את רוצה שתמיד יצא לך טוב, כנראה לא תעני לשיחות טלפון בזמן הזה או שלפחות תתכנני טיימר לתום הבישול .

זה קשור ממש עם הכפתור ההפעלה בביתנו. איך?

פשוט.

זה לא מספיק לדעת מה את רוצה ואיך היית רוצה לגדל את האוצרות שלך (איזו נקודת בישול הם אוהבים את הפסטה)

כי ברור לי שיש רגעים שמפעילים אותך… כאלה שאת אומרת לעצמך: "אני לא יכולה עם………….." (מה הדבר שגורם לך לפספס את נקודת הבישול?)

הכירי את מנגנון "נדנדה"

ברגעים האלו: עצרי.

מה קורה שם? מה יש בסביבה שלך? מה עשו? מה זה גרם לך? מה את חושבת על זה?

היום יום עם הילדים זה לא שחור לבן. זה לא כן /לא. אם היה אפשר לצייר את היום יום הייתי מציירת נדנדה. כי יש דברים שאחד בבית עושה – שמשפיעים על מצב רוח של השני  והשני מתנקם בשלישי וכן הלאה, וככה אנחנו מוצאים את עצמינו למעלה או למטה, למטה ושוב למעלה…

אז תתבונני רגע – –

מהו כפתור ההפעלה שיושב בבסיס שרשרת האירועים שהיית רוצה לשנות?

עכשיו, ברגע שאת יודעת לזהות מה נקודת המוצא ומפעיל אותך את יכולה לבחור מה תעשי כדי לשנות.

האם רגעיים מסוימים נראים לך ברורים יותר?

אם כן הגיבי כאן למטה

באהבה

חנה בתיה